(ח) אין הדיין יכול לדון לא את אוהבו ולא את שונאו במשנה דפ׳ ז״ב דף כ״ז פליגי ר״י ורבנן לענין פסולי עדות [עב״ח שהביא ל׳ הגמרא עם פרש״י] והלכה כחכמים. וכתב הרא״ש ודיין דפסול לרבנן דומיא דעדים לרבי יהודה והיינו שלא דבר עמו ג׳ ימים מחמת איבה ובזה דברי רבינו מבוארים:

(יא) לשון הרמב״ם אסור לדון למי שהוא אוהב כו׳ כתב ב״י ז״ל נראה שסובר כן מדאמרינן בפרק ז״ב שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו ואשכחן בפ״ב דכתובות דאמר סתם לא לידון איניש למאן דרחים כו׳ ולא חלקו בדבר אית לן למימר דכי פסלי רבנן אוהב ושונא לאו כגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל אוהב ושונא (וזהו דלא כמש״ר דבאינו שונא גמור אין בו איסור מצד הדין אלא מדת חסידות וכמ״ש בפרישה) ומדכתב הרמב״ם אסור לדון ולא כתב שאם דנו אין דינו דין מוכח דדוקא לכתחילה קאמר אבל בדיעבד אפילו דנו לשונא שלא דבר עמו תוך ג׳ ימים א״נ לאוהבו ושושבינו דינו דין שהרי הוא אינו מחלק בין שונא לשונא ובין אוהב לאוהב. גם מלישנא דלא לידון כו׳ משמע לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי מדלא קאמר פסול איניש למידן למאן דרחים כו׳ וכ״כ הגהות אשר״י בריש סנהדרין דאוהב ושונא מפסלי לכתחילה אבל לא בדיעבד וזהו דלא כמ״ש רבינו דבשונא גמור פסול ואפילו בדיעבד. וכיון שכן יש לתמוה על רבינו שכתב ל׳ הרמב״ם כאילו אינו חולק עליו והוא מבואר דבתרתי פליגי ולפחות בחדא עכ״ל ב״י. והנה מה שסיים וכתב ולפחות בחדא היינו משום דאפשר לומר דגם הרמב״ם מודה דבשונא גמור פסול אפילו בדיעבד ולא איירי מיניה ופשוט ליה דפסול הוא לגמרי. ובזה נראה לי ליישב דברי רבינו דמש״ה כתב ל׳ הרמב״ם משום דמספקא ליה אי פליג או ס״ל דשונא גמור פסול בדיעבד. ומש״ה כתב אע״פ שאינו שושבינו כו׳ ולא אויב לו ומבקש רעתו שהוא ל׳ המשנה והברייתא שהם פסולים גמורים אליביה דכ״ע בדיין אלא אפי׳ שאר אוהב ושונא ג״כ איסורא מיהא איכא בהו והכי משמע דאל״כ לא הוה משתמיט מלכתבו בפי׳ כיון דמשמע בגמרא דס״ל לרבנן בדיין כמו שסבר רבי יהודה גבי עדות ולאשמועינן כח דהיתרא כמ״ש רבותא דאיסורא. ומיהא ודאי ג״כ יש לדקדק לאידך גיסא דמדלא כתוב בהדיא דבשונא גמור פסול בדיעבד ש״מ דאינו מחלק בינייהו מש״ה מסתפק רבינו בדברי רמב״ם גם באידך קושיא דב״י איכא למימר דלא פליגי. ומ״ש הרמב״ם אסור לדון כו׳ ר״ל מדת חסידות ובמקום שאמרו בגמרא לא לידון כתב הוא אסור לדון וגם בגמרא שם קאמרי הרבה פעמים פסילנא לך לדינא ר״ל מדין חסידות וכמ״ש בר״ס ט׳ ע״ש וקמ״ל דבאיסור וחסידות שוין הן אויב גמור לשאינו אויב גמור דבשניהן יש איסור מיהו בפסול לדינא אינו שווין ומזה לא איירי כאן ודו״ק. וא״ל אי איתא דס״ל לרמב״ם כמ״ש ב״י תמה על עצמך הא דתניא והוא לא אויב לו ידוננו ומשמע מינה דפסול אפי׳ בדיעבד כיון דנילף מקרא ובזה מודו רבנן וכנ״ל דקאמר חדא לדיין. דאין זה קושיא דהא ג״כ אמר שם ואידך לכדתניא ב׳ ת״ח ששונאין זא״ז שאין יושבין כו׳ וההוא ודאי לכתחילה מיירי דלא מצינו שום מקום שיהא הדין פסול כשהדיינים שונאין או אוהבים זא״ז. ועוד דלא מבקש רעתו כתיב וב׳ ת״ח ששונאים זא״ו ואינם שונאים לבעל דין לא מיקרי ביה שפיר ולא מבקש רעתו אלא ע״כ צ״ל דהפסוק אסמכתא בעלמא הוא ה״נ מ״ש חד לדיין לא קאמר ולא לפסול וחדא אסמכתא בעלמא הוא ודו״ק:

(טו) כתב הרמב׳⁠ ⁠⁠״ם כו׳ צריך שיהיה בהם ז׳ דברים אלו חכמה כו׳ עפ״ר. ויש לדקדק מנ״ל הא דבעי להיות עניו כמשה דא״כ אף אנו נאמר מה משה עשיר ונביא וכל שאר דברים שנאמרו בו וברא״ם פרשת דברים תמה ג״כ עליו במה שחשב ענוה לאחד מו׳ דברים שצריכים להיות בדיין וחכמים ונבונים חשב לאחד. וממדרש רבה משמע להדיא דחכמים ונבונים תרתי נינהו. וענוה לא חשבו כלל. וכן משמע מפי׳ רש״י שם שכתב ואקח מכם אנשים חכמים כו׳ ואילו נבונים לא מצאתי משמע דחכמים ונבונים תרתי הן. וכן תמה עליו מ״ו ר״ש ז״ל ונראה ליישב מדגרסינן בספרי ז״ל הבו לכם אנשים וכי תעלה על דעתך נשים ומת״ל אנשים ותיקים כסופים כו׳ ואף שבמקצת ספרי רש״י בפי׳ החומש שבדפוס כתוב כסופין על מה שכתב חכמים. אבל בס״א אינו כן וכן הוא במדרש ספרי) ואמרו עוד שם אנשים חכמים ונבונים זו אחד מז׳ מדות שאמר ליה יתרו למשה הלך ולא מצא אלא ג׳ אנשים חכמים וידועים כו׳ ע״כ. והנה מוכרח ממדרש ספרי הנ״ל שתרתי מאלו הדברים מחשבי כחדא דאל״כ איך אמר אחד מז׳ מדות הרי שמנה נינהו ד׳ בפסוק ואתה תחזה וד׳ בפסוק הבו לכם אנשים כו׳ דהיינו אנשים חכמים ונבונים וידועים וליתא בכולהו דמסתבר יותר למהוי כחדא כמו חכמים ונבונים. וגם בהדיא סיים וכתב אלו הג׳ דהיינו אנשים חכמים וידועים וכנ״ל. ואע״פ שאמרו במדרש וכתבו רש״י שם בפרשה ז״ל מה בין חכם ונבון כו׳ מ״מ דבר מועט איכא בינייהו ואף שבמדרש רבה משמע דתרתי נינהו להרמב״ם היה מסתבר יותר כמשמעות מדרש ספרי הנ״ל ובזה מיושב ג״כ אידך קושיא שהקשו עליו דקחשיב ענוה בכלל ז׳ מנ״ל וכמ״ש בפרישה ע״ש והיא גופא טעמא דהרמב״ם שכתב ומה משה ענו אף כל דיין כו׳ והא דתלה הענוה במשה ולא כתב ענוה דכתיב אנשים כו׳ משום דבעי למימר מילתא בטעמו ולרמוז לך מאין למדו לדרוש כן. כן נ״ל דעת הרמב״ם ונכון הוא. ומה שמנה אותם בתחלה שלא כסדר הפסוקים משום דניחא ליה לסדרם לפי המעלות בתחילה מילי דשמיא ואח״כ מילי דעלמא. ובסמ״ג ראיתי שכתוב חכמים דכתיב אנשים חכמים ונבונים ענוה שיהא סבלן כדכתיב ויצוום אל בני ישראל וגומר ע״ש ודבריו תמוהין שחשב אנשים חכמים ונבונים שלשתן לחדא מילתא והא דלא כמדרש רבה וספרי הנ״ל. גם מה שפירש ענו סבלן כדכתיב ויצום אל בני ישראל ובמדרשים הנ״ל דרשו הז׳ דברים מפ׳ יתרו וממ״ש הבו לכם אנשים וגומר ולא ממ״ש ויצום אל בני ישראל ואי איתא לדרשה דסמ״ג טפי הול״ל ממ״ש שם ואצוה את שופטיכם בעת ההיא דמינה דרשו רז״ל בסנהדרין דף ו׳ שיהא הדיין סבלן ואף שדרשו ג״כ אזה הפסוקים והביאו רבינו בסימן ח׳ סי״ב מ״מ האי קרא לאו במנוי הדיינים כתיב ע״ש ודו״ק:

(יז) אין מועיל להן סילוק לומר יחנו להן אחרים כו׳ שהנאה להם שיהיה להם בריוח ז״ל הברייתא והגמרא שם בפרק חזקת (דף מ״ג) האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר כו׳ עד ה״ד אי דקייץ להו ליתבו בי תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולדיינו לעולם דקייץ להו וניחא להו כיון דרווח רווח ע״כ. ומשמע לרבינו דהכי קאמר שהנאה להם שיהיה הרבה מעות לעניים דאז כשיהיה המעות בריוח ירוויחו להעניים ויחלקו להן המאה זהובים וגם דמי קצבתן. ועד״ז פי׳ הרמב״ם בפרק ט״ו דעדות ולא כפרשב״ם שפי׳ שם ז״ל לעולם דקיץ ואפ״ה ניחא להו להדיינים שינתן המנה לעניים דכיון דרווח שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו להם כלום כל זמן שאין צריכים עכ״ל. ונראה דס״ל דאיירי במקום דאף שיש מעות בריוח בצדקה אין מוסיפים להעניים קצבתן. והריוח וההנאה דקאמר הוא להדיינים בעצמן דאף שיתנו הדיינים או אחרים עבורם קצבתן לפי ערך המעות שנתנו להם מ״מ ירוויחו הדיינים במנה זו שנתנו להם שישאר בקופה של צדקה כשיעור המעות שנתנו הדיינים לקופה של צדקה דרך משל אם נתן להם במתנה מנה ויתפרנסו בה העניים חצי שנה ולולי המתנה היה אלו הדיינים צריכין ליתן לפרנסת העניים לחצי שנה כל אחד זהב נמצא כשגם יתנו קצבתן ישאר בקופה בכלות חצי שנה ג׳ זהו׳ שלהן ולא יצטרכו לגבות מעות לפרנסת העניים עד כלות כל המעות שבקופה ונמצא שירויחו הדיינים שאלולי המנה היו חוזרין וגובין מהן מיד בכלות חצי השנה כן נראה דעת הב״י בביאור דבריו ויש לדקדק בו הרבה גם על הרמב״ם ורבינו ק׳ מ״ש בגמרא הנ״ל לפני זה הב״ע דלא קיץ. אף דלא קיץ עליהן לגבות דמי כל שנה אלא לפי מחסורן לצורכן גובין בעת הצורך מ״מ עכ״פ לסוף יוציא על העניים מנה ואם לא יצטרכו בשנה יהיה בב׳ שנים או בג׳ ויסתלקו ויתנו ערכם להמנה דזה נהנה וזה לא חסר הוא ועוד יש לדקדק בשמעתין טובא ודוק ותשכח. ונלע״ד ליישב בס״ד את הכל ולא יהיה ק׳ מידי לשום אחד מהפירושים והוא דהצעת השמעתתא הוא כך דז״ל שם השותפין מעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן הב״ע דכתב ליה דין ודברים ר״ל דשמואל מיירי מהיכא דאירע כן שנסתלק אחד מהשותפין לחבירו בזה קאמר דמעידין זה לזה ולא חיישינן לקנוניא שאחר העדות יחזיר למשותפו חלקו ממה שסילק נפשו וע״ז הקשה אח״כ וכי מסלק נפשו מי מסתלק ור״ל וכי מהניא הסילוק ולא חיישינן לקנוניא והתניא בני העיר שנגנב להן כו׳ ואי איתא לסלקו בי תרי כו׳ ור״ל שיכתבו דין ודברים ולא שום הנאה לנו לס״ת זו שידונו עליה וכעין סילוק הנ״ל דשותפין ומשני שאני ס״ת דלשמיעה קאי וא״א להן לסלק מהס״ת עצמו ולא שייך בזה לומר יתנו הן חלקן שמה יעשו בחלקם שבני העיר שהיה להן ס״ת זו שדנין עליה לא ירצו לקנות עוד ס״ת. והדר פריך ת״ש האומר תנו מנה כו׳ אמאי לסלקו כו׳ ופירש״י וגם שאר מפרשים ס״ל כן דס״ד דמקשה דציוה הש״מ ליתנו לבני העיר לצורכי רבים וידוע שצרכי רבים לא יחדלו ותמיד צריכים לגבות. רק שהש״מ ציוה ליתן להם מממונו מנה לסייע לצרכיהן ובזה שייך שיסלקו ויתנו דמי ערך המנה מה שמגיע להן ולמה לא יעשו הדיינים זה לסלק כיק דעכ״פ צריכין ליתן חלקו לפי הגבייה ומשני ה״נ בס״ת ור״ל כמו שברייתא הראשונה משום דבס״ת מיירי מש״ה קאמר דאין דנין ואין מעידין ה״נ ברייתא זו איירי שאמר תנו מנה לס״ת לזה קאמר דאין דנין ומעידין אבל לא מחד טעמא נינהו דטעם דברייתא הראשונה הוא דכ״ע בעי ס״ת לשמיעה ובני העיר לא ירצו לקנות ס״ת אחריתי וא״א לדיינים ועדים לסלק מזו שדנין עליה וכנ״ל וטעם דברייתא זו הוא דזה הש״מ רוצה שיקנו בדמיו דוקא ס״ת ולא בצירוף ממון אחרים כדי שתהיה נקראת על שמו לזכרון וה״ה למרחץ או רחוב שהזכירו הרמב״ם ורבינו ל׳ בס״ס ל״ז שהיא דבר פרטי ואפשר לקנותו במנה משא״כ צרכי רבים לבנין חומה דס״ד דמקשה שאינו דבר פרטי ולא שייך להיות די להן במנה זו שציוה ליתן להן וכמ״ש בס״ס ל״ז ע״ש ומש״ה ל״מ סילוק שיתן דמיהן דבדמיהן לחוד לא יקנו ס״ת ובני עיר לא ירצו לקנות אחריתי ואע״פ שהיורשים שבאין לדון עמהם אינן רוצים כלל מ״מ לפי טעמא בני העיר היתה צוואת אביהן לקנות בדמיו ס״ת ולפי טענתן כל העיר פסולין לדון ולעדות כיון דלא מהני ביה סילוק כי רוצה הש״מ להיות נקרא על שמו וק״ל והדר פריך ת״ש האומר תנו מנה כו׳ עד ובעניים דרמו עלייהו ור״ל ומש״ה אף שעניים שקלי ולא שאר בני העיר מ״מ גם השאר נוגעין הן מאחר שהעניים מוטלין עליהן ופריך ה״ד האי דקאמר דרמי עלייהו אי דקייץ להו פי׳ המתנהגין בו שבכל שנה קבלו עליהן ליתן כ״א כך וכך ליתבו בי תרי כו׳ מאחר דקבלו עלייהו ליתן כ״א כך וכך בכל שנה אף דאין עומד עליהן מכריחין על הנתינה מ״מ מעצמן יתנו דלא ימעלו בקבלתן עליהן דהוא אמירה לגבוה נמצא דלא יהיו נוגעין ומשני דלא קייץ פי׳ אין סדר ביניהן כדרך זה ליתן בכל שנה אלא מנהגן כשיהיה לעניים שום צורך מסבב הגבאי וגובה מכ״א נדבתו או לפי ערכו ובהיות כן כשיהיה המנה בכיס צדקה לא יסבב הגבאי לגבותו שנמצא דלא יתנו גם אלו הדיינים והעדום חלקן וזהו נגיעתן וא״ת יתנו הן חלקן בראש עי״ז המגיע עליהן במנה כדי שידונו וכנ״ל י״ל דמ״מ אין זה דומה לסילוק הנ״ל דשותפין דפריך עלה דשם איירי כשאירע כן שנסתלק השותף ולא איירי שיתחייב לסלק. ודומה להכי צריך להקשות עליו מעניין דלסלקו פי׳ בדבר שעכ״פ יתנו חלקן דאז הו״ל כסילק דהשותפין דמאחר דעכ״פ יתנו למה לא יתנו גם כן בראש וידונו משא״כ בלא קיץ דאין מוטל עליהן ליתן שום דבר ואין בידינו לומר להם שיתנו ואינו דומה לגבייה דצורכי הרבים לפי ס״ד להמקשן הנ״ל דשם הן מוכרחין ועומדין ליתן ואף שנאמר להן מה לכם היזק תנו מאחר שסופו ליתן כשלא יגיע לידינו המנה המה ישיבו שיתנו לשנה הצורך ולסוף לא יתנו כל זמן שיהיה דמי המנה בכיס ויהנו הדיינים מזה וזהו שפי׳ ר״ש ז״ל וכל זמן שהמנה בכיס לא יתנו הדיינים כלום וכ״נ מל׳ פי׳ כל המפרשים הנ״ל והדר קאמר ואב״א לעולם דקייץ להו וניחא להו כיון דרווח רווח ור״ל אף שמדרכן ליתן כ״א קצבתן בכל שנה היינו דוקא בעת שאין מעות בכיס אזי מדרכן שמתחילת השנה גובין מכ״א קצבתו אבל כשיגיע השנה ויראו שיש מעות בכיס לא יהיה גבייה ביניהן דאדעתא דהכי לא קבלו עליהן והו״ל שוה כלא קייץ עליהן הנ״ל דפי׳ לא יבא לידי גבייה וזהו שסיים ר״ש בפי׳ וכתב ז״ל לעולם דקייץ כו׳ עד ולמה יתנו כלום כל זמן שא״צ ור״ל אף דקייץ להו ה״מ כשיש גבייה אבל כאן דאין גבייה לא יתנו הן וכבר כתבתי דאין קושיא שיאמרו להן מאחר שעכ״פ צריכין אתם ליתן כשלא יהיה בידינו המנה תנו גם עתה בראש דמ״מ אין זה דומה לסילוק הנ״ל דצורכי רבים דהן מוכרחין ועומדין על הנתינה אבל כאן אף דקייץ להו מ״מ אין מי שמכריח אותן ליתן עכ״פ וגם לא קבלו עליהן בכה״ג אלא שתדבר עמהן בטעם הלא זה נהנה וזה לא חסר מ״מ אינו דומה לסילוק השותפין הנ״ל דשם איירי כשנסתלק מעצמו ולא שהכריחו על כך ודוק היטב במ״ש ותמצא שנתיישב בו כל דקדוקי השמעתתא בצירוף מ״ש עוד מזה בסימן זה ובס״ס ל״ז ע״ש והב״י לא דק במ״ש בשם ר״ש אהא דלא קייץ להו ולא במ״ש וניחא להו דכיון דמרווח רווח ודו״ק ויש לדקדק על רבינו שכתב יתנו להם אחרים קצבתן וידונו ובגמרא קאמר וליתבו בי תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולדיינו דמשמע דהדיינים עצמן נותנין קצבתן ואף שבפרישה כתבתי טעם לדברי רבינו מ״מ קשה למה שינה ל׳ הגמרא ונראה שרבינו מפרש הא דפריך וליתבו בי תרי מינייהו ולדיינו לאו שיתנו הדיינים קאמר דא״כ וליתבו בי תלתא מיבעי ליה דהא אין ב״ד בשנים אלא ודאי אעדים קאי וה״ק וליתבו בי תרי מינייהו ויעידו ולידייניהו בי תלתא איזה שיהיו שוב מצאתי כן בחדושי רשב״א אלא שקיצר שם לשונו ע״ש ומש״ה פריך הגמרא על סילוק העדים ולא על סילוק הדיינים משום דבדיינים אם ירצו א״צ סילוק ולהוציא ממון כי אפשר בדיינים ממקום אחר והברייתא לא קאמר אלא שלא ידונו בדייני אותה העיר משא״כ בעדים וכמ״ש בפרישה וגם מל׳ הרמב״ם פט״ו מה״ע מוכח כן שהרי התחיל בתרתי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומסיים בעדות לחוד שכתב אנו ניתן דבר הקצוב עלינו ונעיד ובודאי ה״ט משום שגם הוא פי׳ מ״ש בגמרא ליתבו בי תרי מינייהו דאעדים קאי ולא אדיינים ומזה נתבאר שדעת הרמב״ם כדעת רבינו אלא שקיצר שלא הזכיר סילוק כ״א לענין עדות ומיניה יליף לדיינים דאותה העיר ורבינו כתב סילוק דיינים כאן וסילוק העדים בס״ס ל״ז כ״א לפי ענינו וכמ״ש. ובב״י כתב דרבינו מפרש וליתבו בי תרי מינייהו ולידייניה בע״א ממה שפירש הרמב״ם משמע שהוא לא חילק בין סילוק דעדים לסילוק הדיינים ולא נראה לי כלל מטעמים שכתבתי. ודע שבהג״מ פי״א מה״ע כתב דמדפריך כמה זימני ולסלקו כו׳ ולדיינו ולא משתמיט חדא זימנא למימר וליסלקו בי תרי מינייהו וליסהדו ש״מ דוקא בדין לדון להבא ס״ל דיכול לסלק ולא בעדות שראה לשעבר דלא מהני סילוק לדבר שכבר ראו כו׳ ע״ש וקושיא חזקה היא על הפוסקים דס״ל דגם בעדות יכול לסלק ולהעיד אעבר למה קאמר הגמרא ולידיינו ולא קאמר ויעידו אלא ע״כ צ״ל שהם פירשו שמ״ש וליסלקו תרי ולדוינו דבאמת הכי פירושו שיסהדו כדי שידיינו וכמ״ש. וס״ל דבפסול ממון יכול לסלקו ומהני אפילו לדבר העבר. ולהג״מ הנ״ל צריכין ליישב מ״ש בגמרא ולסלקו בי תרי ולא קאמר בי תלתא דה״ט דכולה סוגיא דהתם אליבא דשמואל קאי דאמר שם שותפין מעידין זע״ז ושמואל ס״ל דשנים שדנו דיניהם דין ואליביה מסיק וקאמר וליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו. אבל גם זה דוחק דהא כבר כתבתי בפרישה בר״ס ג׳ בשם הרא״ש דגם שמואל מודה דשנים שדנו אין דיניהן דין אם לא שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה ע״ש ואפשר דהג״מ לא ס״ל הכי וק״ל:

אא״כ יש להן ס״ת אחרת כו׳ ז״ל הרא״ש בתשובה כלל ג׳ דין י״ג אם יש להן ס״ת אחרת בעיר אפשר להן להסתלק שלא יקראו באותו ס״ת בעודן בב״ה ואפי׳ אם יקראו בעודן בב״ה לא מקרי הנאה כיון שאפשר בס״ת אחרת ורי״ו תלמידו כתב ז״ל ודוקא שיש ס״ת אחרת באותו ב״ה שהם יכולין להתפלל בו וכתב עוד רי״ו ז״ל ודין ב״ה לדון עליו דינו כס״ת שכולם נכנסין בתוכו להתפלל ואם יש בעיר ב״ה אחר יכולין להסתלק ולדון כמו בס״ת עכ״ל. ונראה דמ״ש דיכולין להסתלק ולדון כמו בס״ת דמשמע גם בס״ת אפי׳ בשיש אחר צריכין סילוק היינו דוקא כשאינה באותו ב״ה וכמ״ש רי״ו בשם הרא״ש דיש חילוק בין הוא באותו ב״ה או לא וה״נ אם יש עוד ב״ה בעיר והטעם בשניהן שוין דכיון שזולת זה יש לפניו טירחא לילך לב״ה אחרת מקרי הנאה ומש״ה צריך סילוק אבל לעולם כשהס״ת באותו ב״ה א״צ סילוק בכל ענין אפי׳ הן עצמן יכולין לקרות בס״ת שדנין עליה ולא כמ״ש בע״ש שמסתפק בפי׳ התשובה של הרא״ש הנ״ל אי מותר לקרות בה הן עצמן קאמר או דוקא לצאת ידי שמיעה קאמר ע״ש והנלע״ד כתבתי וכן נ״ל מוכרח מדברי הש״ע וכמ״ש שם בסמ״ע ע״ש ודו״ק: